יום שני, 22 באוגוסט 2022

חום הקיץ

 חום הקיץ 

 צינת הלילה הקלה, התפוגגה. צל ההרים שבמזרח התכווץ וקרני השמש, הציפו את האדמה היבשה. החום הגדול הבריח את בני האדם לחסות בצל, למזגן או לבריכה.

"לשתות הרבה מים, להימנע ממאמץ ומחשיפה לשמש." יעץ הקריין ברדיו הקטן שהחזיק ה"פקח" בידו.

ה"פקח", ישב על כיסא הפלסטיק הלבן שבפינת הרחוב. "פקחים" מסוגו קיימים בכל העולם. מדובר בבטלנים ועצלים היושבים בקרנות הרחובות וצופים בנעשה. ילדים פוסעים לבית הספר, מכונית חולפת פעם ברבע שעה, אישה זקנה חוזרת לביתה עם סל קניות קטן מלא בירקות. כל אלו וגם אחרים זקוקים ל"פיקוח."

"סליחה, אני מחפשת את "מפגש הפלאפל" זה הכיוון?"

קול אישה צעיר ונמרץ העיר את ה"פקח" משרעפיו.

זקף ראשו והבחין באישה הנאה, שפלשה לגזרת הפיקוח שלו.

עמדה במרחק חמישה מטרים ממנו. חמושה במשקפי שמש כהים, שיערה הבהיר נאסף בקשת סגולה. תיק בד כחול ורחב רצועה, נתלה על כתפה החשופה.

"שם." החווה באגודלו כלפי מורד הרחוב.

"סגור. כבר הרבה זמן." הוסיף.

"אני יודעת, רק רציתי להיות בטוחה. תודה." השיבה ועקפה את עמדת ה"פיקוח" בצעדים קלילים, מתרחקת לאיטה בירידה המתונה.

מבטו עקב אחריה. כתפיות חולצתה השחורה הקצרה חשפו כתפיים נאות. קעקוע ירקרק בצורת נחש התנועע בשובבות, מעל ישבנה. התקדמה לקצה הרחוב, עד לצומת ה"טי." ממול, מאחורי ה"ברזלים" הישנים, שמפרידים את הרחוב מהמדרכה, זיהתה את דוכן הפלאפל הסגור והנטוש. נעצרה וסקרה את הדוכן ואת החנויות שעדיין היו סגורות. בין חנות האופטיקה לבין חנות הלבשת הנשים התנוסס שלט גדול דהוי אותיות - "מפגש הפלאפל."

הוציאה מתוך התיק הכחול צרור מפתחות. חצתה את כביש האספלט ועקפה את הברזלים המתקלפים מצבעם. מנעולי הדוכן הישנים והחלודים לא נעתרו לה בקלות. לאחר מאבק קצר הרימה את התריס המתגלגל והסתכלה אל הרחוב מתוך הדוכן.

התבונן בה.

אי משם הופיעו דלי, צינור מים זורמים וסמרטוטים. מאחוריו נאספו הסקרנים, לצפות באירוע. השמש טיפסה גבוה מעל לצמרות העצים. ה"פקח" וחבריו הצטופפו בצל המתכווץ שהטילה פינת הבית.

שעת הצהריים התקרבה, הסקרנים כבר ברחו, נמלטו מהחום. אבל ה"פקח" לא יכול להתיק עיניו מהצעירה הטורחת מולו, בדוכן שבקצה הרחוב.

"היא לא יודעת מה עובר עליי." זימר שלמה ארצי מהרדיו.

"תראו", הצביע על הפלאפל. בלי לשים לב שהוא יושב לבדו.

האישה הנאה עמדה ברחוב ובעזרת צינור המים שטפה את הקירות החיצוניים של הדוכן.

כמו הרגישה את מבטו, הסתובבה אליו, הישירה מבט, וחייכה. הרימה את הצינור גבוה מעל ראשה, עצמה עיניה והתמכרה לזרם המים המרטיב את גופה ואת בגדיה. מתרעננת וצוחקת בחום הנוראי.

"אוף, שאני אמות, מה היא חושבת לה זאת?" נשמע קולה של נורית, השכנה העיראקית.

"תראה אותה, איך היא מתנהגת. מה זה צריך להיות, אתה בא לאכול? הכנתי לך אורז ושעועית כמו שאתה אוהב."

"כבר מגיע, עוד רגע." ענה לה.

"הלכתי. בוא כבר, שלא יסתובב לך הראש ממנה." האיצה בו נורית.

ה"פקח" הביט בה סוגרת את הדוכן, מורידה את התריס ונועלת. מקיפה את הברזלים וחוצה את הכביש לכיוונו. בגדיה עדיין לחים.

"שלום?" פנתה אליו.

"שלום." ענה.

"אתה שלום?" שאלה.

"אני שלום."

"אפרת, זוכר אותי?"

"זוכר, בקושי, אולי."

"עזבתי עם אימא שלי בכיתה ה'. היינו יחד בגן ובאותה הכיתה ביסודי."

"נכון, הפלאפל היה של אבא שלך? אותו אני זוכר. מאז שהייתי קטן הכין לי חצי מנה. אחר כך גדלתי והוא היה מכין לי כבר מנה שלמה בפיתה עם כל התוספות."

"אתה חי פה?"

"כן, פה, בבית של אימא שלי."

"תגיד שלום, נשארו כאן עוד חברי ילדות מאז?"

"לא זוכר, אולי, זה היה מזמן, אבא שלך יחזור להכין עוד פלאפל?"

התבוננה בו ושתקה.

"הוא. לא. יחזור." ביטאה את המילים לאט, מקפידה על הפסקה של כמה שניות בין מילה למילה.

"למה? למה הוא לא יחזור? מה קרה לו?"

"שלום? מה אתך? אתה מרגיש בסדר?"

"אני הולך לאכול." קם מכיסאו הסתובב והלך לבית של נורית.

===

 

נורית ובעלה גרו בבית הסמוך לביתו. שלום לא הכיר מעולם את אביו. אמו נפטרה לפני שלוש וחצי שנים ומאז דאגה נורית להאכיל אותו פעמיים ביום, תמורת תשלום סמלי.

"אהלן שלום. אתה יכול לכבות את הרדיו. יופי שבאת, אני דואגת לך שלא תעשה שטויות. הנה, הכנתי לך שעועית ואורז ברוטב כמו שאתה אוהב. מה היא רצתה ממך?" חקרה אותו נורית.

"כלום."

"מה כלום? מי זאת? אתה מכיר אותה?"

"זו אפרת, הבת של האיש מהפלאפל, אני זוכר אותה מאז, הייתה איתי בגן וביסודי."

"מה!"

צלחת הזכוכית עם האורז והשעועית נשמטה מידי נורית, נפלה והתנפצה על הרצפה.

"חכה, אל תזוז. כבר אנקה, תיכף תקבל עוד מנה, מה אתה זוכר?"

"אני זוכר אותה, היא הייתה איתי בגן ובכיתה. אני זוכר גם את אבא שלה ואת הפלאפל שלו."

"אני מתה. אלוהים ישמור אותך, דווקא אותה ואת האבא שלה אתה זוכר? מכל הדברים בעולם."

"למה? מה לא בסדר?"

"שלום מתוק שלי, חזרת מהצבא מטושטש לגמרי. לא זכרת כלום מהעבר. את אימא שלך לא זכרת. עברו כבר תשע שנים והנה מופיעה האפרת הזו, ודווקא אותה אתה זוכר?"

"פעם, הלכנו יחד לשדות. רק אני ואפרת, היינו קטנים מאד. הלכנו רחוק רחוק אחרי בריכות הדגים של הקיבוץ. פתאום בא טרקטור גדול עם עגלה. הטרקטור נעצר ואיש אחד ירד ממנו ולקח אותנו על העגלה. ככה נסענו ברחוב מול כולם, יד ביד כמו חתן וכלה. ואז הוא הביא אותנו לפלאפל. כמה צחקנו. אבל אבא של אפרת היה אדום כולו, נורא כעס. מזל שאבא שלי כבר לא היה חי כדי לכעוס עלי ככה."

"הנה עוד צלחת תאכל מותק, הזיכרון שלך חוזר? או שזה רק נדמה לי?"

"מה קרה לאבא שלה?"

"ישב בכלא, שמעתי שמת שם."

"למה הוא ישב בכלא?"

"סיפור לא טוב, אני לא יודעת למה."

"היא עזבה באמצע כיתה ד', למה ילדה עוזבת ככה באמצע בית הספר? הרבה ילדים עזבו אבל תמיד בחופש הגדול. באמצע כיתה ד' היא עזבה."

"ההורים שלה התגרשו. היא והאחות הקטנה שלה הלכו עם אימא שלהם לגור בחיפה. האבא נשאר פה, עד שהלך לכלא. תאכל חמוד, מאיפה כל השאלות האלו?"

"כואב לי הראש. חם לי, אני הולך הביתה."

"תשתה הרבה מים, שלא תתייבש. אתה זוכר עוד דברים?"

"לא יודע. כבר קרה לי פעם, שפתאום זכרתי דברים מלפני התאונה בצבא. אבל אחר כך שכחתי."

==

 "בוקר טוב שלום, איך אתה מרגיש?" חייכה אליו אפרת. שקית ניילון גדולה בידה, בדרך לדוכן הפלאפל.

"יופי, יופי, יופי." השיב לה בחיוך.

"ואללה הרבה יופי אצלך, מה אתה יושב שם כל הבוקר, אולי תעבור לשבת ליד הפלאפל?"

"הפלאפל? הגעת לפה לפתוח את הפלאפל אחרי כל כך הרבה שנים?"

"הגעתי, באמת עברו הרבה שנים."

"אני זוכר אותך טוב. זה יוצא דופן כי מאז הצבא והתאונה, נמחקו לי כל הזיכרונות."

"באמת? מה אתה זוכר?"

"היינו משחקים המון ביחד. פעם גנבתי גפרורים מהבית. את ואני התחבאנו במקלט ובדקנו מה נשרף בקלות ומה לא."

"חמוד, איך אתה זוכר שטויות כאלו, בוא שב ליד הפלאפל, אולי תעזור לי לנקות ולהכין את המקום לפתיחה?"

"תכיני פלאפל כמו אבא שלך?"

"לא בדיוק."

"אז?"

"לא יודעת. מאיפה להתחיל?"

"זה קל, תתחילי מכיתה ד', כשעזבתם פתאום באמצע שנת הלימודים."

"וואוו, אתה באמת לא זוכר כלום מאז?"

"לעיתים נדירות מפגש עם מישהו מפעם, מעורר בי זיכרון ישן. אבל אחר כך אני שוכח הכל."

"ומאז הצבא אתה ככה? פה?"

"כן, יש לי קצבת נכות בגלל הפציעה. מאז שאימא מתה אני לבד. נורית דואגת לי לאוכל. בבוקר אני "מפקח" על הרחוב. בערב יש כדורסל, שם במגרש. היום יש משחק של הנערים נגד הקבוצה מהמועצה האזורית. רוצה לבוא לראות?"

"אולי. בוא תעזור לי, תביא אתך את הכיסא הלבן."

משקית הניילון הגדולה, הוציאה שלט גדול ורחב, עשוי מפלסטיק גמיש מסוג - "שמשונית."

יחד תלו אותו מעל השלט הגדול דהוי האותיות.

"אפרת – מאפים טעימים - בקרוב הפתיחה." התנוסס השלט החגיגי וכיסה לחלוטין את השלט הישן. "את אופה?"

"גם יפה וגם אופה." צחקה.

"מחרתיים יגיע לפה הציוד. תנור, מקרר לשתייה קלה ומקרר ויטרינה לעוגות, מקפיא וכיריים."

"למה מקפיא?"

"חלק גדול מהמאפים, מגיע קפוא. שמים בתנור או במיקרוגל וזה יוצא כמו טרי."

"את מבינה בזה?"

"למדתי ב"תדמור" ויש לי תעודה של קונדיטור. יש לי גם ניסיון של שלוש שנים בקונדיטוריה בחיפה. הבעלים של הקונדיטוריה שם עוזר לי להקים פה את המקום."

"חזרת כבר לגור פה?"

"לא תאמין. בבית של אבא שלי, ירשתי אותו ואת דוכן הפלאפל."

"כל הכבוד לך, איך יש לך אומץ?"

"אומץ? למה אתה מתכוון?"

"לא חשוב, ולפני שהיית קונדיטורית?"

"אחרי הצבא נסעתי למזרח. טיילתי בהודו ובתאילנד, אחר כך עשיתי אחלה כסף במכירת תמונות ביפן. המשכתי לטייל עד שנגמר לי הכסף."

"ראית את אבא שלך אחרי שעזבתם?"

"די שלום, כמה שאלות בבת אחת, אני מבינה שנפתח לך הזיכרון אבל אצלי הוא עוד כואב. הנה הגיע הצבע מהחנות של טמבור. בוא תעזור לי לצבוע."

הרדיו הונח על השיש שבחזית הדוכן.

"תעביר לגלגל"צ, אני לא סובלת את הברבורים של הפוליטיקה."

"תצטרכי פה גם מזגן. חם נורא גם בלי התנור והכיריים. הבן של נורית מתקין מזגנים אדבר אתו נראה מה הוא יכול לעשות."

בצהריים מצאה אותם נורית נוטפים זיעה, בגדיהם מוכתמים מצבע.

"לשטוף פנים וידיים. ארוחת הצהריים מוכנה."

"תלך איתה שלום, אני אמשיך פה עוד קצת, גם ככה חם."

"גברת אפרת הנכבדה, זו לא הזמנה פתוחה ואין ויכוח, בואו לפני שיתקרר האוכל ולפני שהזיכרון של שלום ייסתם. מה עשית לו?"

==

"בוקר טוב אדון שלום הפקח! אתה עוזר לי היום? או שאתה בענייני הפיקוח?" חייכה אפרת.

"מה נראה לך? כבר שלושה ימים שאת מעבידה אותי בפרך. אני יכול לעזור לך קצת בבוקר, אבל אחר כך אני הולך למכללה. יכול להיות שאשלים בגרות בקורס מזורז."

"שלום חמוד, אם תלך ללמוד, מי יפקח על הרחוב?" הקניטה אותו.

"עכשיו כשחזרת לפה, כבר אין צורך לפקח יותר."

"למה אתה מתכוון?" הבחינה בטון שונה בקולו.

"אפרת, למה עזבת באמצע כיתה ד'? למה אבא שלך מת בכלא? הוא לא היה כזה זקן."

"תגיד לי שלום? מה נפל עליך הבוקר? עשיתי לך משהו רע?"

"עוד מעט יבואו להתקין לך מזגן. את רוצה שאעזור לך?"

"תודה, זה בסדר, שלושה פסיכולוגים ניסו לעזור לי. איך זה שאתה יודע לשאול כאלו שאלות?"

 שתק לרגע, בלע את רוקו, כיבה את הרדיו ואמר בקול נמוך ושקט.

"ראיתי אותך עם אבא שלך בתוך הפלאפל, ביחד. סגורים בפנים. ראיתי הכל! אז הלכתי לספר לאימא שלך."

"אתה? אתה שלום? אתה הצלת אותי? היית רק ילד קטן, בכיתה ד'."

"אימא שלך הצילה אותך, אני רק הייתי בפיקוח." חייך.

"שלום, אתה המלאך שלי?"

"הנה הגיעו לשים לך מזגן, אוף איזה חום. איך הסתדרו בחום הזה פעם, בלי המזגנים?"


 

כיסא נדנדה

 

כיסא נדנדה

המוכר הגוץ והקירח, ישב על שרפרף בפתח החנות הפונה אל הרחוב הצר בשוק הפשפשים, שביפו. שעת צהריים באמצע השבוע ותנועת הקונים דלילה. גבר נמוך ממושקף ושחור שיער, יחד עם אישה גבוהה ובהירה, נכנסו לחנות והתבוננו במדפים העמוסים. לאחר כמה רגעים יצאו בחזרה לרחוב. האישה נכנסה לחנות שממול. הגבר הביט ימינה, הביט שמאלה, שפשף את ידיו והסתובב אל המוכר.

"כמה?" הצביע על הכיסא נדנדה, שבקצה החנות.

"זה שלי! לא מוכר אותו." ענה סוחר המזכרות בחנות הקטנה.

"מה? אין לו מחיר?"

"זה שלי מהבית!" הטעים הסוחר המשופם, כמו ילד קטן המגן על רכושו.

"אפשר לשבת עליו? לבדוק אותו?"

"תרגיש חופשי. פה לא חנות רהיטים. ואני לא מוכר לך אותו."

הכיסא נדנדה, ניצב בירכתי החנות הצרה כשגבו אל הקיר. כדי להגיע אליו היה צריך לעבור בזהירות בין שורות של מדפים עמוסים בחנוכיות, צלבים, גמלי עץ, פסלוני חיות וחולצות מנומרות תלויות על קולבים.

הכיסא נדנדה, נבנה מעץ מלא. בגבו, משענת גב עשויה מקלות עגולים, "דיבלים" בלשון הנגרים. רגליו נחו על פסי עץ מקבילים, מעוגלים, מתנדנדים וכבדים. צבעו, חום כהה בגוון אדמדם דהוי. אבק ולכלוך מילאו את השריטות הרבות שהיו עליו. כתמי צבע עכורים הופיעו בכמה מקומות. בצדי הכיסא נבנו מסעדים להנחת הידיים. בקצה כל מסעד, גולף פרח עץ, בעל שישה עלי כותרת. שמוליק, התיישב על הכיסא בנינוחות, הניח ידיו על המסעדים והתנדנד. עצם עיניו והפליג במחשבות.

לפני שעה יצא ביחד עם אשתו אורית, מפגישה אצל רופא הנשים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם. בשנה האחרונה ניסו טיפול הורמונלי חדש, יקר ולא מוצלח. הרופא החביב הממושקף והחייכן אמר באופן ברור וחד כי איננו יודע יותר, כיצד לעזור.

"כדאי להתחיל לחשוב על עוד אפשרויות. אולי תצליחו עם מישהו אחר. אולי כדאי להרים ידיים, לחשוב על אימוץ, אתם כבר לא צעירים והגיל משחק תפקיד." סיכם הרופא. במקום לחזור לעבודה, הלכו לטייל בשוק. 

"שמוליק שלי? איפה אתה? מה התיישבת?" נכנסה אורית לחנות הצרה.

בקומתה הגבוהה ובגופה הגדול מילאה את פתח החנות וחסמה את האור.

"פה, בקצה." ענה.

"אתה יודע מה? הרופא צודק. כל כך הרבה שנים. הגיע הזמן להרפות. מה התיישבת פה? באמת, אין טעם להמשיך ולהתעקש ולהביא ילד."

"כן, אה. הותשנו כבר. מה את אומרת על הכיסא נדנדה? מתאים למרפסת שלנו?" קם ופינה לה מקומו.

אורית התיישבה וחייכה. עצמה עיניה והתנדנדה. חיוך רחב התפשט על פניה.

"כן, מתאים לי, להתנדנד קצת."

"אתה רואה? מתאים לה. כמה?" פנה שמוליק שוב אל המוכר, שצפה בהם מקרוב והאזין לדבריהם.

"אתה לא מבין עברית? לא למכירה." נדלק זיק שובב בעיני מוכר המזכרות, שהתרחק אל פתח החנות.

אורית קמה והתנשאה מלוא קומתה. המוכר ושמוליק נשאו אליה עיניים. שמוליק התכופף, הפך את הכיסא נדנדה הכבד, היטה אותו והתבונן בו מכל צדדיו. מלטף אותו ונוקש עליו באצבעו. כעבור דקה הזדקף והכריז.

"צריך לחדש אותו, לצבוע ולתקן את אחד הדיבלים במשענת האחורית. במאתיים וחמישים שקל, לקחתי אותו."

סוחר המזכרות הסתובב, עצם עינו האחת, השאיר חרך צר ונוצץ בעין השנייה.

"אתם באמת רוצים אותו? למה? יש איזו סיבה? מי שלח אותכם?"

"אני נגר חובב. מידי פעם אני משפץ רהיטים ישנים ומוכר לחברים ולמכרים. מוצא חן בעיני הכיסא נדנדה הזה."

"זה לא סתם כיסא נדנדה. זה שלי. שלי מהבית."

"אני רציני, שלוש מאות שקל במזומן, סגרנו?"

"יאללה, תביא שלוש מאות וחמישים."

ידיים נלחצו, וכסף הועבר.

"תיזהר על הגב. כבד מאד הכיסא נדנדה הזה." הזהיר המוכר.

"בהצלחה." לחש בעקבות הזוג המתרחק וספק כפות ידיו בשקט.

שמוליק העמיס את הכיסא נדנדה על ראשו, ויצא עם אורית מהחנות. בזהירות פסעו בין סמטאות השוק. אגלי זיעה ניגרו ממצחו לאורך צווארו, והרטיבו את חולצתו. לאחר מספר דקות הגיעו אל מכוניתם. סובארו סטיישן לבנה וישנה. שמוליק השכיב את המושב האחורי כדי לפנות מקום. יחד הצליחו להכניס אותו בשכיבה לתא האחורי.

"שלוש מאות וחמישים על הגרוטאה?" אורית עמדה והתבוננה מלמעלה, ידיה על מותניה, סוקרת את ה"מציאה." 

"לא השתגעת? מה קפץ עליך לקנות את הכיסא נדנדה הזה?" הוסיפה.

"תסתכלי." הצביע על החותמת.

"ריכטר." חותמת יצרן נחשפה על חלקו התחתון והלא צבוע של המושב.

"אני מכיר את הפירמה הזו. בואי נברח מפה, לפני שהמוכר יתחרט."

"הגרוטאה הזו, היא כיסא נדנדה מתוצרת "ריכטר." שמוליק הסביר תוך שהוא נוהג את הסובארו בין הסמטאות, הרחק מהשוק.

"בנו אותו אולי לפני מאה ועשרים שנה, בנגרייה של טמפלרים. נדיר למצוא כזה רהיט. יש אספנים שמוכנים לשלם הרבה מאד בשבילו. חכי שאנקה ואשפץ ואצבע אותו. אפשר יהיה למכור אותו בכמה אלפים טובים. וכמו שאני מכיר אותך, לא תרצי לקום ממנו."

"בטוח?" זה סוחר בשוק, לא איזה טמבל. איך מכר אותו כל כך בקלות?"

"לא יודע. אולי הוא לא ידע, איזו פנינה יש לו ביד."

לאחר כעשרים דקות נסיעה, חנתה הסובארו סטיישן הלבנה תחת הבניין המשותף בו גרו. שמוליק עלה עם הכיסא נדנדה במדרגות לקומה השלישית. הניח אותו על הרצפה, פתח את החלון ואת התריס והוציאו אל המרפסת. התיישב והחל להתנדנד.

שלוש קומות מתחתיו, נפרשה הגינה הציבורית של הבניין. עץ גדול, "מכנף נאה" צמח לגובה, מילא בנופו את חזית המרפסת וחסם את השמיים. פירותיו היבשים נשרו על הדשא, מסתלסלים כמו פרופלורים קטנים. ילדים קטנים בדרכם הביתה מבית הספר, התרוצצו על הדשא וניסו לתפוס את ה"פרופלורים" הנוחתים בעודם באוויר.

"שבי." אמר לאורית שיצאה אחריו למרפסת.

עצמה עיניה והתנדנדה.

"בוא אלי." משכה את שמוליק והושיבה אותו על ברכיה.

יחד התנדנדו על הכיסא. צופים בפירות הנושרים. מאזינים לצחוק הילדים.

"תעשה לי ילד." חיבקה וליטפה שיחקה וצבטה, והדפה את שמוליק לתוך הדירה פנימה, לחדר השינה.

===

"לשוק?" הציע שמוליק.

"אתה בטוח?" התפלאה אורית.

"לשוק, לשוק, אף פעם לא היינו בשוק." צרחו התאומים הקטנים הששים לכל הרפתקה.

"למה לא? אני חושב שהגיע הזמן לחזור לשם. אחר כך נוכל לאכול גלידה מול הים."

חמש שנים חלפו מאז מהפעם האחרונה בה ביקרו בשוק. התאומים, מילאו כל דקה פנויה בעולמם של שמוליק ואורית. תאומים זהים ממושקפים ומתולתלים, בשיער חום.

"תיכנס אתה ותראה מה קורה. אני מחכה לך פה ממול עם הילדים." אמרה אורית לשמוליק.

"שלום." פנה שמוליק למוכר המשופם הגוץ והחייכן, שישב על שרפרף, כמו פעם בפתח חנותו.

"שלום, איך אני יכול לעזור."

"תגיד? אתה זוכר במקרה את הכיסא נדנדה? כבד כזה, עם מסעדים לידיים ופרחים מגולפים בקצה? קניתי ממך, את הכיסא הזה לפני חמש שנים בערך."

"את הכיסא נדנדה הזה, אני זוכר היטב. "ריכטר" אורגינל." אימא שלי עליה השלום נהגה להתנדנד עליו. ואני הקטן, ישבתי על ברכיה. מה? הוא אצלך?" הסתקרן המוכר.

"כן, אצלי במרפסת. אני חובב נגרות. שיפצתי אותו, וצבעתי, עשיתי פוליטורה וכמה שכבות לכה. נראה כאילו יצא עכשיו מהנגרייה. יודע? יש לו כמה תכונות מיוחדות, נרדמים עליו בקלות, הישיבה עליו מאד מרגיעה."

"ואצלנו בבית, נהגו לומר למי שמתעצבן ומרים קול, ללכת לכיסא נדנדה." צחק המוכר.

"אורית ואני מתבדחים, שבזכותו הזה, הצלחנו להביא ילדים."

שתקו.

שמוליק בלע את רוקו, הסיר את משקפיו, ניקה את העדשות והרכיב שוב על עיניו. כחכח בגרונו והישיר מבט אל המוכר.

"אני רוצה לשאול אותך שאלה. מקווה שתוכל לענות, כי התשובה מאד חשובה לי. רוצה להבין. איך זה שמכרת? זה הרי כיסא-נדנדה "ריכטר" השווי הכספי שלו גבוה מאד. הרבה יותר ממה ששילמתי עליו. ובכלל זה פריט מהילדות. איך זה שהסכמת למכור לי אותו."

המוכר התבונן בשמוליק בעניין ובסקרנות.

"אשתך גבוהה? נכון?"

"נכון."

"והצלחתם להביא ילד?"

"תאומים זהים, הם פה בחוץ. בוא ותראה." שמוליק משך את המוכר הגוץ לרחוב.

"או הו, תאומים זהים, תקרא להם. אולי נמצא להם פה מתנה."

אורית נכנסה עם התאומים לתוך החנות.

"אתם רואים? כאן בקצה, עמד הכיסא נדנדה. אבא שלכם ראה אותו." הסבירה להם.

המוכר הגוץ והקירח. נטל את מכשיר הטלפון וחייג.

"יעקב, אתה עסוק? בוא, בוא, יש פה מישהו שמתעניין בכיסא נדנדה....כן....כן.. הם פה עם הילדים.....בוא ותראה בעצמך.....כן..... כן.... תאומים זהים."

"מי זה יעקב?" שאלה אורית.

"חכו ותראו." צחק המוכר.

לאחר כמה דקות יעקב נכנס לחנות. גוץ משופם ומקריח ודומה כשתי טיפות מים למוכר.

"תכירו, זה יעקב אחי התאום. הוא זה שמכר לכם את הכיסא נדנדה."