כיסא נדנדה

המוכר הגוץ והקירח, ישב על שרפרף בפתח החנות הפונה אל הרחוב הצר בשוק הפשפשים, שביפו. שעת צהריים באמצע השבוע ותנועת הקונים דלילה. גבר נמוך ממושקף ושחור שיער, יחד עם אישה גבוהה ובהירה, נכנסו לחנות והתבוננו במדפים העמוסים. לאחר כמה רגעים יצאו בחזרה לרחוב. האישה נכנסה לחנות שממול. הגבר הביט ימינה, הביט שמאלה, שפשף את ידיו והסתובב אל המוכר.

"כמה?" הצביע על הכיסא נדנדה, שבקצה החנות.

"זה שלי! לא מוכר אותו." ענה סוחר המזכרות בחנות הקטנה.

"מה? אין לו מחיר?"

"זה שלי מהבית!" הטעים הסוחר המשופם, כמו ילד קטן המגן על רכושו.

"אפשר לשבת עליו? לבדוק אותו?"

"תרגיש חופשי. פה לא חנות רהיטים. ואני לא מוכר לך אותו."

הכיסא נדנדה, ניצב בירכתי החנות הצרה כשגבו אל הקיר. כדי להגיע אליו היה צריך לעבור בזהירות בין שורות של מדפים עמוסים בחנוכיות, צלבים, גמלי עץ, פסלוני חיות וחולצות מנומרות תלויות על קולבים.

הכיסא נדנדה, נבנה מעץ מלא. בגבו, משענת גב עשויה מקלות עגולים, "דיבלים" בלשון הנגרים. רגליו נחו על פסי עץ מקבילים, מעוגלים, מתנדנדים וכבדים. צבעו, חום כהה בגוון אדמדם דהוי. אבק ולכלוך מילאו את השריטות הרבות שהיו עליו. כתמי צבע עכורים הופיעו בכמה מקומות. בצדי הכיסא נבנו מסעדים להנחת הידיים. בקצה כל מסעד, גולף פרח עץ, בעל שישה עלי כותרת. שמוליק, התיישב על הכיסא בנינוחות, הניח ידיו על המסעדים והתנדנד. עצם עיניו והפליג במחשבות.

לפני שעה יצא ביחד עם אשתו אורית, מפגישה אצל רופא הנשים. עשר שנים ניסו להביא ילד לעולם. בשנה האחרונה ניסו טיפול הורמונלי חדש, יקר ולא מוצלח. הרופא החביב הממושקף והחייכן אמר באופן ברור וחד כי איננו יודע יותר, כיצד לעזור.

"כדאי להתחיל לחשוב על עוד אפשרויות. אולי תצליחו עם מישהו אחר. אולי כדאי להרים ידיים, לחשוב על אימוץ, אתם כבר לא צעירים והגיל משחק תפקיד." סיכם הרופא. במקום לחזור לעבודה, הלכו לטייל בשוק. 

"שמוליק שלי? איפה אתה? מה התיישבת?" נכנסה אורית לחנות הצרה.

בקומתה הגבוהה ובגופה הגדול מילאה את פתח החנות וחסמה את האור.

"פה, בקצה." ענה.

"אתה יודע מה? הרופא צודק. כל כך הרבה שנים. הגיע הזמן להרפות. מה התיישבת פה? באמת, אין טעם להמשיך ולהתעקש ולהביא ילד."

"כן, אה. הותשנו כבר. מה את אומרת על הכיסא נדנדה? מתאים למרפסת שלנו?" קם ופינה לה מקומו.

אורית התיישבה וחייכה. עצמה עיניה והתנדנדה. חיוך רחב התפשט על פניה.

"כן, מתאים לי, להתנדנד קצת."

"אתה רואה? מתאים לה. כמה?" פנה שמוליק שוב אל המוכר, שצפה בהם מקרוב והאזין לדבריהם.

"אתה לא מבין עברית? לא למכירה." נדלק זיק שובב בעיני מוכר המזכרות, שהתרחק אל פתח החנות.

אורית קמה והתנשאה מלוא קומתה. המוכר ושמוליק נשאו אליה עיניים. שמוליק התכופף, הפך את הכיסא נדנדה הכבד, היטה אותו והתבונן בו מכל צדדיו. מלטף אותו ונוקש עליו באצבעו. כעבור דקה הזדקף והכריז.

"צריך לחדש אותו, לצבוע ולתקן את אחד הדיבלים במשענת האחורית. במאתיים וחמישים שקל, לקחתי אותו."

סוחר המזכרות הסתובב, עצם עינו האחת, השאיר חרך צר ונוצץ בעין השנייה.

"אתם באמת רוצים אותו? למה? יש איזו סיבה? מי שלח אותכם?"

"אני נגר חובב. מידי פעם אני משפץ רהיטים ישנים ומוכר לחברים ולמכרים. מוצא חן בעיני הכיסא נדנדה הזה."

"זה לא סתם כיסא נדנדה. זה שלי. שלי מהבית."

"אני רציני, שלוש מאות שקל במזומן, סגרנו?"

"יאללה, תביא שלוש מאות וחמישים."

ידיים נלחצו, וכסף הועבר.

"תיזהר על הגב. כבד מאד הכיסא נדנדה הזה." הזהיר המוכר.

"בהצלחה." לחש בעקבות הזוג המתרחק וספק כפות ידיו בשקט.

שמוליק העמיס את הכיסא נדנדה על ראשו, ויצא עם אורית מהחנות. בזהירות פסעו בין סמטאות השוק. אגלי זיעה ניגרו ממצחו לאורך צווארו, והרטיבו את חולצתו. לאחר מספר דקות הגיעו אל מכוניתם. סובארו סטיישן לבנה וישנה. שמוליק השכיב את המושב האחורי כדי לפנות מקום. יחד הצליחו להכניס אותו בשכיבה לתא האחורי.

"שלוש מאות וחמישים על הגרוטאה?" אורית עמדה והתבוננה מלמעלה, ידיה על מותניה, סוקרת את ה"מציאה." 

"לא השתגעת? מה קפץ עליך לקנות את הכיסא נדנדה הזה?" הוסיפה.

"תסתכלי." הצביע על החותמת.

"ריכטר." חותמת יצרן נחשפה על חלקו התחתון והלא צבוע של המושב.

"אני מכיר את הפירמה הזו. בואי נברח מפה, לפני שהמוכר יתחרט."

"הגרוטאה הזו, היא כיסא נדנדה מתוצרת "ריכטר." שמוליק הסביר תוך שהוא נוהג את הסובארו בין הסמטאות, הרחק מהשוק.

"בנו אותו אולי לפני מאה ועשרים שנה, בנגרייה של טמפלרים. נדיר למצוא כזה רהיט. יש אספנים שמוכנים לשלם הרבה מאד בשבילו. חכי שאנקה ואשפץ ואצבע אותו. אפשר יהיה למכור אותו בכמה אלפים טובים. וכמו שאני מכיר אותך, לא תרצי לקום ממנו."

"בטוח?" זה סוחר בשוק, לא איזה טמבל. איך מכר אותו כל כך בקלות?"

"לא יודע. אולי הוא לא ידע, איזו פנינה יש לו ביד."

לאחר כעשרים דקות נסיעה, חנתה הסובארו סטיישן הלבנה תחת הבניין המשותף בו גרו. שמוליק עלה עם הכיסא נדנדה במדרגות לקומה השלישית. הניח אותו על הרצפה, פתח את החלון ואת התריס והוציאו אל המרפסת. התיישב והחל להתנדנד.

שלוש קומות מתחתיו, נפרשה הגינה הציבורית של הבניין. עץ גדול, "מכנף נאה" צמח לגובה, מילא בנופו את חזית המרפסת וחסם את השמיים. פירותיו היבשים נשרו על הדשא, מסתלסלים כמו פרופלורים קטנים. ילדים קטנים בדרכם הביתה מבית הספר, התרוצצו על הדשא וניסו לתפוס את ה"פרופלורים" הנוחתים בעודם באוויר.

"שבי." אמר לאורית שיצאה אחריו למרפסת.

עצמה עיניה והתנדנדה.

"בוא אלי." משכה את שמוליק והושיבה אותו על ברכיה.

יחד התנדנדו על הכיסא. צופים בפירות הנושרים. מאזינים לצחוק הילדים.

"תעשה לי ילד." חיבקה וליטפה שיחקה וצבטה, והדפה את שמוליק לתוך הדירה פנימה, לחדר השינה.

===

"לשוק?" הציע שמוליק.

"אתה בטוח?" התפלאה אורית.

"לשוק, לשוק, אף פעם לא היינו בשוק." צרחו התאומים הקטנים הששים לכל הרפתקה.

"למה לא? אני חושב שהגיע הזמן לחזור לשם. אחר כך נוכל לאכול גלידה מול הים."

חמש שנים חלפו מאז מהפעם האחרונה בה ביקרו בשוק. התאומים, מילאו כל דקה פנויה בעולמם של שמוליק ואורית. תאומים זהים ממושקפים ומתולתלים, בשיער חום.

"תיכנס אתה ותראה מה קורה. אני מחכה לך פה ממול עם הילדים." אמרה אורית לשמוליק.

"שלום." פנה שמוליק למוכר המשופם הגוץ והחייכן, שישב על שרפרף, כמו פעם בפתח חנותו.

"שלום, איך אני יכול לעזור."

"תגיד? אתה זוכר במקרה את הכיסא נדנדה? כבד כזה, עם מסעדים לידיים ופרחים מגולפים בקצה? קניתי ממך, את הכיסא הזה לפני חמש שנים בערך."

"את הכיסא נדנדה הזה, אני זוכר היטב. "ריכטר" אורגינל." אימא שלי עליה השלום נהגה להתנדנד עליו. ואני הקטן, ישבתי על ברכיה. מה? הוא אצלך?" הסתקרן המוכר.

"כן, אצלי במרפסת. אני חובב נגרות. שיפצתי אותו, וצבעתי, עשיתי פוליטורה וכמה שכבות לכה. נראה כאילו יצא עכשיו מהנגרייה. יודע? יש לו כמה תכונות מיוחדות, נרדמים עליו בקלות, הישיבה עליו מאד מרגיעה."

"ואצלנו בבית, נהגו לומר למי שמתעצבן ומרים קול, ללכת לכיסא נדנדה." צחק המוכר.

"אורית ואני מתבדחים, שבזכותו הזה, הצלחנו להביא ילדים."

שתקו.

שמוליק בלע את רוקו, הסיר את משקפיו, ניקה את העדשות והרכיב שוב על עיניו. כחכח בגרונו והישיר מבט אל המוכר.

"אני רוצה לשאול אותך שאלה. מקווה שתוכל לענות, כי התשובה מאד חשובה לי. רוצה להבין. איך זה שמכרת? זה הרי כיסא-נדנדה "ריכטר" השווי הכספי שלו גבוה מאד. הרבה יותר ממה ששילמתי עליו. ובכלל זה פריט מהילדות. איך זה שהסכמת למכור לי אותו."

המוכר התבונן בשמוליק בעניין ובסקרנות.

"אשתך גבוהה? נכון?"

"נכון."

"והצלחתם להביא ילד?"

"תאומים זהים, הם פה בחוץ. בוא ותראה." שמוליק משך את המוכר הגוץ לרחוב.

"או הו, תאומים זהים, תקרא להם. אולי נמצא להם פה מתנה."

אורית נכנסה עם התאומים לתוך החנות.

"אתם רואים? כאן בקצה, עמד הכיסא נדנדה. אבא שלכם ראה אותו." הסבירה להם.

המוכר הגוץ והקירח. נטל את מכשיר הטלפון וחייג.

"יעקב, אתה עסוק? בוא, בוא, יש פה מישהו שמתעניין בכיסא נדנדה....כן....כן.. הם פה עם הילדים.....בוא ותראה בעצמך.....כן..... כן.... תאומים זהים."

"מי זה יעקב?" שאלה אורית.

"חכו ותראו." צחק המוכר.

לאחר כמה דקות יעקב נכנס לחנות. גוץ משופם ומקריח ודומה כשתי טיפות מים למוכר.

"תכירו, זה יעקב אחי התאום. הוא זה שמכר לכם את הכיסא נדנדה."